1עיקר כתבה אינו נגבה אלא מן הקרקע ומעתה דין כתבת בנין דכרין אינו אלא מן הקרקע וכן הבנות אינן ניזונות אחר מיתת האב מדין התלמוד אלא מן הקרקע ומכל מקום תקנו הגאונים שתהא כתבה נגבית אף מן המטלטלין ובמקומות שבמסכתא זו יתבאר סעד לתקנתם ומכח הלכה וכן תנאי כתבה כלם מכח תקנה זו נגבין אף מן המטלטלין ונמצאו הבנות ניזונות מן המטלטלין וכן יראה שכתבת בנין דכרין מכח תקנה זו נגבית מן המטלטלין ומכל מקום גדולי המחברים כתבו שמאחר שאין מנהג ירשת כתבת בנין דכרין פשוט בהרבה מקומות עד שקצת גאונים בטלוה כמו שיתבאר יראה שאף במקומות שנוהגין בה יהו מעמידין אותה על דין התלמוד שלא יהו יורשיו אותה אלא מן הקרקע ומכל מקום עכשו שנהגו לכתוב בכתבה שיהא עיקר כתבה נגבה מן המטלטלין אף כל תנאי כתבה כן:2יתבאר במסכתא זו שמצות חכמים היא לחלק מנכסיו לבתו בנדוניתה לפי עשרו והוא הנקרא פרנסה ואם מת האב והניח בת אומדין בית דין לפי טבעו ולפי עשרו כמה היה בלבו ליתן לה וכופין את היורשין ליתן לה והוא שאמרו לפרנסה שמין באב ואם אין להם אומד בכך כופין ליתן לה עשור הנכסים כמו שיתבאר:3עשור נכסים זה אינו מתנאי כתבה ולפיכך אינו נגבה מן המטלטלין אפילו לתקנת האחרונים ואפילו נשתעבדו לכתבתה בפירוש שהרי אינו מתנאי כתבה אבל כל שיש לבית דין בפרנסתה אומד מצד האב ששמין באב כמו שביארנו כופין אותם ליתן פרנסתה אף מן המטלטלין למדת שזה שאמרו בפרק מציאת האשה ס"ט ב' פרנסה ממקרקעי ולא ממטלטלי פירושו בעישור נכסי אבל כל ששמין באב אף ממטלטלי הוא ויש חולקין לומר בשומת האב דוקא ממקרקעי וכן מצאוה בשאלתות ואף גדולי המחברים כתבוה כן ולדבריהם מה שאמרו כאן זיל זון ופירשנוה בפרנסה לא היה אלא שהמת הניח קרקעות והיורש יכול ליתן מעות לפרנסתה כנגד הקרקעות הא כל שלא הניח קרקעות אין פרנסתה נגבית מן המטלטלין ועקר הדברים כדעת ראשון:4הואיל ומדין התלמוד אין כתבה נגבית אלא מן הקרקע וכן כל תנאי כתבה שחיובו בא לאחר מיתתו אין נגבין אלא מן הקרקע כל דיין שהגבהו מן המטלטלין טועה בדבר משנה הוא וחוזר וכמו שביארנו במסכת סנהדרין שכל שטעה אף בדברי האמוראים דינו כטועה בדבר משנה הוא וחוזר ויש צדדין בטועה שהוא חייב לשלם משלו וכבר ביארנום בארכה במסכת סנהדרין אלא שכבר תקנו הגאונים שכל תנאי כתבה נגבין מן המטלטלין ומכל מקום יש מקום לדבר זה אף בזמן הזה לענין עישור נכסים שאינו תנאי כתבה ואינו נגבה אלא מן הקרקע כמו שביארנו או לכל מי שהתנה להיות כתבתה נגבית כדין התלמוד:5בעל חוב אינו גובה חובו גם כן אלא מן הקרקע אלא אם כן מתקנת הגאונים או מכח תנאי וכל שאינו גובה מן המטלטלין אינו גובה מפירות המבושלים המחוברים באילן ואע"פ שהם מחוברים לקרקע שלא אמרו שבועות מ"ב ב' מחבר לקרקע כקרקע אלא בפירות הצריכים לקרקע ר"ל שאינם מבשלים הא כל שהם מבשלים הואיל וראויים עכשו לקטן הרי הן כאלו נלקטו ואע"פ שלענין עשר גפנים טעונות מסרתי לך אמרו שהוא כמחבר לקרקע לדעת חכמים שהלכה כדבריהם ואין אומרים כל העומד לבצור כבצור דמי בזו הואיל ולשמירה נמסרו הרי הן צריכות שמירה עדין וכבר ביארנוה במסכת שבועות ומה שאמרו בבתרא ס"ח ב' המוכר את השדה מכר את התבואה ופירשוה שם ס"ט א' אע"ג דמטיא למיחצד בזו הואיל ומוכר את הקרקע והוא רואה את התבואה לפניו ואינו משיירה ודאי דין הוא שנאמר שכונתו היתה במכירתה וכן מה שאמרו ב"מ ט"ו בעל חוב גובה את השבח אף בשבח המגיע לכתפים ופירשו בה קצת מפרשים פירות מבשלים שהגיע זמנם לינטל על הכתף ואין אומרים שהם כאלו נתלשו בזו משום דארעא בחזקת בעל חוב קיימא ולא בחזקת לוקח והילכך כל שלא נתלשו בעל חוב גובה אותם:
